דרום ים המלח

דרום ים המלח

כתב:מוטי חי אפרתי

שוב יוצאים לטייל והפעם נצא  לטייל בחלק הדרומי של ים המלח, הסיור יצא מירושלים  דרך מנהרות הר הצופים לכיוון כביש מספר 1 לכיוון צומת אלמוג.

הדרך עוברת  על פני כביש שכבר כתבנו עליו בעבר אך,הוא תמיד מרתק ברבגוניות שלו ובמורכבות הגיאולוגית הנבטת  משני צדי הדרך אנו נעבור את הפניה למשור אדומים  ולאתר ארכיאולוגי בשם מנזר מרטיניוס  ,נרד בואכה  כפר אדומים והפניה לדרך אלון היא "ארץ המרדפים " הידועה משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת.

נמשיך במגמת הירידה  הכביש מתחיל להיות צר עקב עבודות של מע"צ  להרחבתו ולהקמת מחלף עם גשר ממש ליד אכסניית "השומרוני הטוב"  ממול האכסניה נבטים שרידיה  של מצודה צלבנית עתיקה.הכביש הולך ומתרחב  ככל שאנו נוסעים מזרחה והופך לכביש  מהיר.אנו נעבור את מצפה יריחו ואת נחל פרת  ואז מימין תופיע  הפניה לבקעת הורקניה היא "נבי מוסא"  עפ"י המוסרת המוסלמית שם קבור משה רבנו הבקעה משמשת רוב השבוע כשטח אימונים לצה"ל  אך פתוחה למטיילים בסוף השבוע ובימי חג  בחלקה המערבי של הבקעה חותר נחל אוג..

נעבור את צומת אלמוג ואז נוכל לראות משמאל וכן מימין את גבעות החוואר  שמצביעים על כך שפעם היה פה ים קדום אנו  מצליחים לראות את פאתי יריחו נעבור את הפניה לבית הערבה החדשה ונגיע לצומת הלידו,שם נעצור לארוחת בוקר

כאשר מגיע הכביש לים המלח מתפצלת ממנו מזרחה דרך המובילה אל חוף קלי"ה, במקום בו עמד בזמן המנדט מלון קלי"ה ואחר  כך מפעלי האשלג  שהיו קיימים בזמנו בצפון ים המלח.

סמוך לצומת מונחת אבן לא מקומית, אולי מכנסיה,  ועליה יש ציון הנקודה הנמוכה ביותר בעולם  394 – מ' שזה גובה ים המלח כפי שנקבע ע"י חוקרי המשלחת החשובה ביותר שחקרה את המקום במאה ה-19, משלחת אמריקאית,  בראשותו של קפטן לינץ'. למרות שהמספר הנקוב איננו מדויק הוא הוסיף והופיע בספרי הלימוד שלנו עד לפני כ-20 שנה. כשהאבן הונחה, מפלס מי הים הגיע עד הבניינים שליד הצומת. כיום, המפלס עומד על 420 מטר מתחת פני הים.

ים המלח הוא מקום אפוף במיסטיקה, אמונות, אמונות טפלות ומהווה מרכז לעליית רגל.

הכינוי "ים המוות" איננו כינוי יהודי אלא  נוצרי. אצל היהודים לא מוזכר השם ים המוות מעולם והוא מתואר כמקור חיים והצלחה.

במקום זה שנקרא כיכר הירדן, נפגשת בקעת הירדן שבצפון עם בקעת ים המלח. במזרח על רכס הרי מואב ממש מולנו, נמצא הר נבו. הירדן זורם במרכז הבקעה. הוא מפותל מאוד ומכרסם בחומר שבו הוא זורם.

בעבר, כאן היה אגם ענק שקדם לים המלח, בתקופה שהאקלים היה שונה, יחס בין האידוי והנגר היה קטן יותר, האקלים היה לח יותר ומפלס המים היה גבוה – האגם השתרע מחצבה עד הכנרת.

 על קרקעית הגם שקעו סדימנטים אופייניים לאזור – הגיאולוג הצרפתי לרפה, קרא להם ליסאן, ומכאן מקור השם "לשון" שעל שמו נקראת תצורת הגיאולוגית של החומר המרכיב את תשתית האגם.

שינוי האקלים הביא לירידת המפלס, קרקעית בקעת הירדן נחשפה והמים שזרמו מצפון התכנסו לנהר הירדן. בשל השיפוע המתון מסלול הירדן מאוד פתלתל, והאזור בו עובר הנהר נקרא במקורות "גאון הירדן".

האזור שמעל נתיב הנהר מהרי הגלעד במזרח ועד מורדות השומרון במערב נקרא: "ככר הירדן" בערבית: הע'ור (מבוטא – הר'ור). בקעת הירדן באזור ים המלח מתרחבת למדרגה רחבה. יש בה הרבה מעיינות, מקורות מים מתוקים, אקלים מיוחד המאפשר הבשלה מהירה של היבולים ועל כן ניתן לגדל יותר ממחזור אחד בשנה והגידולים היו מיוחדים לאזור – צמחי בושם, צמחי מרפא ועוד.

"לשון ים המלח" – מוזכרת בספר יהושע בסימון הנחלות של שבט יהודה ובנימין. מוזכרים גם בית הערבה ומעלה אדומים. הכוונה היא ללשון – הקטע שבו הירדן נכנס לים המלח.

האי שבצבץ בעבר במרכז האגם הופיע ונעלם בעליה או ירידה במפלס כיום על היבשה.

מימוש פוטנציאל כלכלי של כל אזור תלוי ביכולתו של השלטון לספק בטחון ואפשר לראות שבתקופות, בהן היה שלטון נאור ויציב שדאג לאבטח את האזור שהוא אזור פריפריה – רחוק מהערים המרכזיות ומשודדים ששרצו באזורים כאלה. 

האזור פרח, החקלאות פרחה (גידול האפרסמון היקר), המעיינות ורשת המים טופלו, נבנו ארמונות כדוגמת ארמון הורדוס, ארמון היאשם משושלת בית אומאיה ועוד..

לעומת זאת, בתקופות בהן השלטון היה חלש או לא היה קיים בכלל, מצב הביטחון באזור הדרדר, מערכת המים הוזנחה והתפתחו ביצות ובהן קדחת הביצות  ושהו כאן רק אנשים מתחתית הסולם החברתי, שנדחו מכל מקום אחר כמו אנשי הע'ווארנה – יושבי הע'ור – שחורים שהובאו לכאן כעבדים מסודן לעבד את השדות כי היה להם חיסון טבעי נגד קדחת המלאריה.

הר נבו ממזרח מוסתר אך בזמן ראות טובה, הוא נשקף מצפון מזרח. זוהי נקודת מפתח בעל חשיבות עצומה בדברי ימי עם ישראל. בנקודה זו הופך העם מעם נודד לעם לוחם ועם מתיישב. בנקודה זו מתחלפים המנהיגים כאשר משה הנהיג את עם העבדים ליציאה ממצרים ול-40 שנה במדבר, תקופה במהלכה מת דור העבדים וקם דור חדש, מתבשר כי הוא נשאר כאן. נאסר עליו להמשיך וללוות את העם בכניסתו אל הארץ המובטחת. משה מנסה לבטל את רוע הגזרה אך אלוהים כועס עליו "ולא תוסיף לדבר בזה". ההנהגה עוברת ליהושע בן-נון בטקס של הסמכה "סמך עליו את ידיו" – מעכשיו נקבעת ההתנהלות השלטונית והדתית של העם ולכן כל אירוע מלווה בטקס מפורט ומרשים כאשר במעמד הר נבו כל נשיא שבט מביא אבן על הירדן ורק הכוהנים נושאי ארון הברית נוגעים באבנים ומי הירדן שבעונה זו, ימי קציר חיטים, זורמים בזרימה מרבית, נעמדים והעם עובר בחרבה. מהאבנים בונים מעגל, זהו הגלגל, לחידוש הברית עם ה'.

זהו אירוע מכונן בתולדות העם, שני לאחר מעמד הר סיני. זהו מקום מאוד חשוב בהיסטוריה היהודית.

אתר ההטבלה של  ישו אשר לפי המסורת הנוצרית במקום זה ירדה עליו השכינה – נמצא צפונית לאזור זה. זהו אתר חשוב ביותר לנצרות ובעבר היו מגיעים לכאן קבוצות רבות וגדולות של צליינים שבאו במיוחד להיטבל בירדן במקום בו נטבל ישו. היום הגישה היא רק בתאום בטחוני. (רוב הנוצרים לא באים לירדנית כי זהו רק גימיק תיירותי).

הרצל, בספרו "אלטנוילנד" היה הראשון שהגה את רעיון הקמת שני המפעלים הציוניים הגדולים – שהוו את הבסיס הכלכלי להתיישבות הציונית/יהודית בארץ ישראל: מפעל החשמל של רוטנברג והמפעל להפקת האשלג.

נובמיסקי, מהנדס כימיה יהודי מסיביר הגיע לארץ, ביצע בדיקות,  שכנע את ההנהגה הציונית בכדאיות ובחשיבות הקמת המפעל וניהל מו"מ וקיבל ב-1930 מממשלת המנדט הבריטי זיכיון להקמת המפעל בשיתוף פעולה האשמי – ציוני – בריטי, ואף היה אחד הבעלים של המפעל להפקת המלחים.

ב- 1934 החליט נובמיסקי להקים מפעל נוסף, בדרום ים המלח, עקב בעיה עם בריכות האידוי. לאחר ההחלטה על הסכם החלוקה, החליט בן גוריון כי המפעל הצפוני יימסר לירדנים והפועלים עשו דרכם דרומה ע"ג ספינות.

בין ה – 13.5 וה- 18.5 התקיים מו"מ על עתיד המפעל. בתחילה הציע גלאב פחה, מפקדו הבריטי של הלגיון הירדני, לפרז את שטח המפעל ולתת לו מעמד נייטראלי. מנהל המפעל, משה נובומייסקי, הגיע לתל-אביב כדי להתייעץ עם בן-גוריון על גורל המפעל ועל הצעת גלאב. בהמשך אירעה לנובומייסקי תאונה ואת מקומו בניהול המו"מ תפס אמנון רודי.
בשטח גברו החששות לנוכח נפילת גוש עציון ולמראה שיירות הלגיון העוברות בדרכן לחזית בארץ-ישראל. הועברה תביעה תקיפה לפינוי הנשים והילדים, ואמנם הם פונו ב – 14.5 וב – 17.5, ממש ברגע האחרון במטוסים שהגיעו לשטח.
ב- 18.5 דרש הגנרל גלאב פחה כניעה מוחלטת וללא תנאי של מפעלי האשלג בצפון ים-המלח ובדרומו, תמורת התחייבות של הלגיון לשמור על חייהם של היהודים, שנדרשו להסגיר את הנשק הבלתי-ליגאלי. הקצינים הבריטיים סיירו בבית-הערבה, ראו את הביצורים ופקדו להרוס אותם. הם הודיעו כי למחרת יגיע למקום כוח לגיון שישמור על האזור.
רודי נאלץ לחתום על טיוטת ההסכם, למרות שהיה ברור לו כי לקראת סיום המו"מ הכתיבו הירדנים מצב של כיבוש-בפועל שיהפוך את היהודים במקום לשבויים התלויים בירדנים – אך לא נותרה לו ברירה. כדי להרוויח זמן ביקש דחייה של יום להתייעצות עם ממשלתו. בליל 19.5 הגיע רודי בחשאי לסדום כדי להסביר את תנאי הכניעה והביע דעתו כי לא ניתן יהיה להחזיק בשטח הצפוני. משם נתן הוראה למפקד הצפון צבי שמאלי לפנות את האנשים. בלילות, היו הפועלים מתגנבים ומפוצצים בכל פעם חלק אחר על מנת שהירדנים לא ייהנו מפרי עמלם. הבניין עצמו נותר עומד עד מלחמת ששת הימים , אז פוצצו אותו חיילים ששהו במקום.

בשנות ה-40 הוחלט להקים יישוב בשם "קדמה", אך הבריטים לא נתנו אישור להקמתו. אנשי המקום התחכמו לבריטים והקימו במקום קיבוץ במסווה של חווה חקלאית שתספק לפועלי המפעל ירקות טריים (הבריטים בלעו את הפיתיון). כך הוקם קיבוץ "בית הערבה".

כשעלה נושא התיירות, הוקמה חברה בשם "קליה" כדי לנצל את הפוטנציאל התיירותי של האזור, הוקם מלון והוכשר חוף רחצה עם מזח (שנים רבות לאחר מכן, המזח נראה על היבשה עקב ירידת מפלס המים). בעל המלון היה קורט לוי (אחיו של ריכרד לוי יצרן הבשר) והמלון היה מאוד מפואר. מספרים כי מטוסים ימיים היו נוחתים פה בדרך מבריטניה להודו והאנשים היו נופשים במלון ורק מלחמת העצמאות ב-1948 קטעה את הפיתוח התיירותי.

 לפני מספר שנים חבר קיבוץ קליה הרס את המזח על דעת עצמו סתם כך.

קיבוץ קליה הוקם בשנת 1967 כאשר במקור השם נכתב עם גרשיים, קלי"ה שפירושו "קם לתחייה ים המוות", אך הפרוש הזה איננו נכון כי לים המלח מעולם לא יוחס מוות ביהדות, אלא להיפך, מקור לחיים טובים. השם קליה בא מהמילה קליום – אשלגן.

בשנות ה-70, יזם בשם בר – יהודה הקים את מבנה הלידו על יסודות מתקן בידור שהיה קיים במקום משנות ה-40. זוהי מסעדה גדולה הפונה לכוון הים, על קירותיה מצוירת מפת ים המלח בהשראת מפת מידבא ומפות צלבניות עתיקות של הארץ כולה. המקום ננטש עקב המצב הביטחוני ונהרס .

ים המלח עמוק יחסית לאגמים בעלי תכונות דומות. חלק גדול מהמים שלו לא תמיד השתתף בתהליכי ערבול עונתיים, המאפיינים אגמים רגילים כמו הכינרת לדוגמה, אלא היה מבודד פרקי זמן ארוכים מאד מהשפעות חיצוניות. המליחות הגבוהה שלו, גורמת להגדלת צפיפות המים ומקנה ע"י זה כושר ציפה שבמים רגילים לא היו צפים. יש המון מיתוסים תנכיים שחלקם הגדול קשור בסיפור סדום ועמורה והפכו את האזור למוקד משיכה והתעניינות במשך כל הדורות.

בתחילת המאה ה – 19 התחילו להגיע לאזור, בנוסף לצליינים, גם נוסעים במונעים על ידי יצר הגילוי והחקירה האמיתיים. בפעם הראשונה נדגמו מי ים המלח ונשלחו למעבדות של גדולי המדענים באירופה ואפשר להגיד שכבר אז בשנת 1818 היו ידועים הנתונים הכימיים העיקריים של ים המלח. כבר אז נמצאו נוסעים שחרגו מהמסלול הרגיל של אתר הטבילה לירושלים ותוך סיכון רב ותחפושות ירדו דרומה לתאר את המציאות האמיתית.

בין שנת 1806-1818 הוכנו מפות שהתבססו על שמות מקומות מקראיים אבל כבר אפשר למצוא בהם מקומות מזהים כמו המעברה על מיצר לינטש ואנשי הצי הבריטי היו הראשונים ששרטטו מפה מדויקת של דרום ים המלח.

בתקופת שלטון מוחמד עלי שנחשב לשליט נאור בעשור הרביעי של המאה ה – 19, התחיל גם חקר ע"י הפלגה בים והוא היה הראשון שעשה זאת בעצמו. אחריו התחילו מחקרים מסודרים יותר של חקר קרקעית הים ע"י מדידות תו"כ הפלגה לאורך הים. באותה תקופה כבר גילו המדענים מדיסציפלינות שונות כי פני הים נמוכים בהרבה מפני ים המלח, שהטמפרטורה הדרושה להרתחת המים גבוהה מהטמפרטורה הנדרשת בגובה פני הים התיכון, כי ברומטר מורה על לחץ גבוה מהלחץ האטמוספרי הרגיל וכך הועלתה השערה שגובה פני ים המלח נמוך מגובה פני שאר הימים.

על פי המדידות של חוקרים רבים, גובה פני ים המלח היה לדעתם 406-  וגם 426-  אבל זה נתקל בקשיים של הקהילה המדעית באירופה כי זה נראה קצת מוגזם ולכן קבעו אותו על 200- , מספר שהיה תקף שנים רבות והוא מופיע אפילו באלטנוילנד של הרצל. רק בשנת 1848 נקבע הרום המדויק של ים המלח ע"י משלחת הצי האמריקני בראשותו של קפטיין לינטש ונקבע על 394- מטר מתחת פני הים התיכון.

נבקש מהנהג להאט קצת את הנסיעה ולימיננו נוכל לראות את סלע ה – PEF.

באוקטובר 1900 הטילה הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל ה – PEF, על מקאליסטר שהיה אז ראש המשלחת הארכיאולוגית בגזר, לחקוק קו ייחוס על סלע בקרבת עין פשחה, זאת ע"מ שיהיה אפשר למדוד את השינויים במפלס ים-המלח עם הזמן.

 לאחר מכן הטילו את עבודת המדידה על רופאי בית החולים הסקוטי בירושלים שעשו זאת בנאמנות במשך 13 שנים ברציפות פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. המדידות הופסקו זמנית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר הנתינים הבריטיים סולקו ע"י התורכים אבל הם התחדשו בשנת 1929 ע"י אשבל ברציפות עד היום פרט להפסקה קצרה בתקופת מלחמת העצמאות.

ראשי תיבות של הקרן לחקירת ארץ ישראל (פלסטיין אקרספלוריישן פנד). כחלק מהרצון של האנגלים להכיר את ארץ ישראל יותר טוב לטובת אינטרסים כלכליים (וביטחוניים) הם מקימים בשנת 1864 קרן שחוקרת את ארץ ישראל.

בראס פַשְחָ'ה (ראש צוקים) ירד באותה עת צוק הסלע הזקוף היישר אל תוך הים, ומתחת לאותיות PEF חקק עליו מאסטרמאן שֶנֶת (חריץ אופקי) ששימשה לו מאז בכל סתיו בסיס למדידת תנודותיו של מפלס הים. המדידות נמשכו ברציפות רק עד סתיו 1913, כיוון שבשנה שלאחריה פרצה מלחמת העולם הראשונה.

מצוק ההעתקים של מדבר יהודה ממערב והמתלול החריף של הרי מואב במזרח מתווים לבקעת ים המלח גבולות ברורים וחדים כמעט ללא עמק בשוליים. בין דרום הבקעה לערבה, משתרעת מלחת סדום אשר נפגעה קשה כתוצאה מהקמת מפעלי ים המלח ומצפון משתרעות ערבות מואב וערבות יריחו ממערב וממזרת לפיתולי נהר הירדן.

עד שנות ה – 60 השתרע ים המלח על פני שני אגנים – אגן צפוני גדול ועמוק ואגן דרומי קטן ורדוד. בין שני האגנים הפרידה לשון – חצי אי שהותיר בין שני האגנים מיצר על שם החוקר לינטש.

בשנים אלו אורך הים הגיע ל – 80 ק"מ ושטחו 950 קמ"ר כאשר רבע משטח זה תפס האגן הדרומי הרדוד. במצר שבשנות ה – 70 נעשה רדוד יותר ויותר, נפגשו מי האגן הצפוני בתמלחות מרוכזות שהוחזרו ע"י מפעלי ים המלח ובהשפעתם נוצרו במקום שונית מלח נרחבות שהגבילו את הקשר בין גופי המים של שני האגנים. כיום גופי המים היחידים הנמצאים בדרומו של ים המלח הם בריכות אידוי מלאכותיות של מפעלי ים המלח.

עד העשור השלישי של המאה העשרים,  שלט האקלים בקביעת תנודות מפלס המים אך בשנת 1927 נבנה סכר נהריים על הירמוך וזה פתח עידן חדש בתולדות ים המלח המאופיין ע"י התערבות האדם במשק המים של האגם שנתיים לאחר מכן נבנה סכר דגניה על מוצא הירדן מהכנרת  ולמעשה החל משנת 56' לא הגיעה אף טיפת מים מהכנרת את ים המלח למעט בחורפים גשומים במיוחד בהם פתחו את סכר דגניה.

בשנת 64' הגיעה התערבות האדם לשיא חדש עם השלמת הקמת מוביל המים הארצי מהכנרת אל הנגב ,העשור של שנות ה – 70 הוא העשור הראשון בו לא נרשמה כל עליה במפלס השנתי הממוצע ואף לא התמתנו בקצב הירידה. נהפוך הוא, קצב ירידת המפלס הלך וגבר ובסוף שנות ה – 70 נותרו במיצר לינטש מים רדודים בלבד. ע"מ להבטיח את אספקת המים לאגן הדרומי שנחסם, עבור מפעלי ים המלח, פתחו אנשי מפעלי ים המלח תעלה לבריכות האידוי שתפסו את מקומו של האגן הדרומי. בשנת 83' ירד מפלס המים באגן הצפוני בגלל הקמת מפעל האשלג הירדני בצד הירדני של האגן הצפוני. גם שם הוקמו בריכות אידוי, בדיוק עפ"י המודל והטכנולוגיה הישראלית, זאת בשיתוף פעולה מלא אם ישראל עם תחימת הסכם השלום.

חורבת קומרן התפרסמה  בעולם כולו בזכות "מגילות ים המלח " שנתגלו במקום.  במקום ישבה בעבר כת יהודית (האיסיים) שניהלה אורח חיים דתי – ייחודי . המגילות העיקריות מוצגות "בהיכל הספר" שבמוזיאון ישראל בירושלים.

קומרן כיום היא גן לאומי בו ניתן לראות האתר שנחפר ושוחזר ואת המערכת בה נמצאו הכתבים.

את המגילות של קומראן זיהה פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, אביו של יגאל ידין בשנת 1947. סוקניק רכש שלוש מתוך שבע המגילות הראשונות שהתגלו כשארבעת המגילות האחרות, התגלגלו לידי חוקרי ביה"ס האמריקאי לחקר המזרח אשר סייעו גם הם לעמוד על טיבם המיוחד.

שמורת עינות צוקים (עין פשחה) – או בשמה הערבי, "עין פשחה" – מבוקע, שבור – היא שמורת הטבע הנמוכה בעולם ומהשמורות היפות בארץ. השמורה היא תוצאה של פרץ מעיינות מים מלוחים ומתוקים שבקעו מתוך המצוק המתרומם מעל הים, ומכאן השם "פשחה". כתוצאה מפעילות  השבר הסורי- אפריקאי צנח מרכז הבקעה, ומשני צדדיו התרוממו מצוקים. במרכזו של הבקע שנוצר מקווה ים המלח. מי תהום שהיו כלואים בהר פורצים בו כ"מעיינות שכבה".

מערכת סדקים נוצרה גם בהרי ירושלים וחברון, מערבה מחופי ים המלח. מי הגשמים מחלחלים מבעד לסדקי סלע הגיר והדולומיט באזור ההררי, ברום של 600 מטרים מעל פני הים, פורצים ונובעים במעיינות צוקים,  390 מטרים מתחת לפני הים = המעיינות הנמוכים בעולם.

ליד הכביש כמה אתרי עתיקות (כדוגמת ח'רבת מזין) ולכל אורכו גדל צומח מדברי וצומח מליחות.

משמאלנו חרבת מזין ומסתכלים אל המצוק מימין, רואים שאנו נמצאים בין שני נחלים: נחל קדרון מדרום הוא נחל עתיק שהיה קיים לפני היווצרות ים המלח (נחל קדמן שזרם פעם מערבה). הוא נחל שחתר לכל עומק הקניון שנישא מעליו ובעבר נשפך מערבה. נחל מזין הוא נחל צעיר יחסית שעדיין לא הספיק לחתור את הערוץ ולכן נקרא – נחל תלוי. אנו רואים למעלה את המפל.

בתחתית הוקם, למרות שהמומחים באזור יצאו נגד הקמתו הישוב אבנת ואכן, הוא לא הצליח להתקיים כלכלית וכיום נמצא במקום מוסד חינוכי לתלמידים קשיי חינוך מהמגזר החרדי.

פסח בר אדון עמד בראש משלחת ארכיאולוגית למדבר יהודה. בחייו לא למד ארכיאולוגיה, למרות היותו ארכיאולוג מאוד מוכשר, כי טען שצריך ללמוד מהחיים, מאנשים. במשך כמה זמן היה חי עם הבדואים, כדי ללמוד על תרבות גידול צאן ואז היה ידוע בשם- עזיז אפנדי. למד המון מהבדואים. הוא התחיל לחפור באזור הזה ומצא עוגן, זו ההוכחה שבאזור של חרבת מזין עסקו היה בעבר ספנות. כל המבנה היה מכוסה. מה שסתר את הטענה שזו המספנה העתיקה, זה שנמצאו כאן גם מטבעות מבית ינאי מתקופה ההלניסטית., החשמונאים הבינו את היתרונות של ים המלח. לאחר מכן יוחנן הורקנוס  כבש את אזור הרי יהודה וגייר את כולם, בנו המשיך בכיבוש האזור וים המלח הפך לאגם חשמונאי והונהג בו שייט.

אנו נמצאים מצפון לשפך נחל קדרון, נביט לצד הכביש ונראה מבנה עתיק, גדול ומרשים הנקרא מצד מזין. המבנה נחפר ע"י הארכיאולוג בר-אדון, שהגדיר אותו על פי פרטים ארכיטקטוניים ומטבעות מתקופת ינאי, כמבנה חשמונאי הקשור בספנות. בין שני קירות מקבילים, הפונים מזרחה, נגררו הספינות אל תוך המבנה, לתיקונים ולטיפולים שוטפים.

עינות קנה ו-2 ק"מ דרומה עינות סמר מעיינות מלחים שמימיהם אינם ראויים לשתיה. מצפון לענות קנה עולה מכביש 90 כביש נוסף ( 369) , תלות  ומתפתח אל מצוקי דרגות שעל הצלע הצפונית של נחל דרגה.

מצוקי דרגות – שם ישב קיבוץ מצפה שלם בתקופתו הראשונה , במקום מרכז לפעילות ספורטיבית הררית , בעיקר "גלישת צוקים".

נחל דרגה שעובר מדרום  ( תחילתו ממזרח לבית לחם ) יוצר קניון אחד בלב מדבר יהודה, וקניון שני , חריף יותר, מדרום למצפה דרגות. מסומנים בו שבילי טיולים אך להדגיש כי הטיול בו מחייב ידע וזהירות, וכבר אירעו בו אסונות רבים. ממערב למצוקי דרגות נראים בצלע הצפונית של הנחל מערות.

מערת מורבעת, בה נמצאו שרידים ארכיאולוגים  חשובים, ביניהם מכתבי בר כוכבא.

בין נחל דרגה לנחל חיצצון נמצא הקיבוץ מצפה שלם ( ע"ש המורה והחוקר נתן שלם), ראשיתו היאחזות נחל שהוקמה בשנת 1970 במקום בו נמצא עתה המרכז מצוקי דרגות, אחר כך התאזרח וירד אל נקודת הקבע שלו  במישור של חום הים. בכניסה לקבוץ נמצא מפעל הקוסמטיקה שלו – אהבה.

ממצפה שלם עד עין גדי שום מתקרב מצוק העתקים אל הנוף. ליד נחל ישי עבר בעבר "הקו הירוק" שהיה גבול בין ישראל לירדן עד מלחמת ששת הימים. מירושלים לעין גדי נסעו בעבר דרך באר-שבע, דימונה וסדום.

כביש 90 עולה משפך נחל ישי ואחר כך יורד  בתלילות ומתגלה נאות עין גדי על שפע אתריה: הר ומצפה ישי, נחל דוד, מעלה עין גדי, מצפה עין גדי, נחל ערוגות. מעלה אסיים, אכסניית הנוער ובית ספר שדה עין גדי, מצד ערוגות, תל גדי וחוף הרחצה של עין גדי על מתקניו.

נבקש מהנהג שלנו לעצור בחניון חוף עין גדי ובואו נדבר קצת על  הבולענים הבולענים נפוצים, בין השאר, בסביבות ים המלח, בחלק הצפוני של האגם. הבולענים מהווים סכנה בשל הפתאומיות בה הם נפערים ובשל גודלם: הגדול ביותר שנמדד עד כה, עומקו מגיע ל-11 מטר והיקפו 25 מטר. עד היום דווח על ארבעה מקרי נפילה לבולענים, ללא הרוגים. מספרם של הבולענים היום עומד על כ-1,200 (כולל בורות קטנים) ומספרם גדל בקצב של כמה עשרות בשנה.

הבולענים הם תופעה המוכרת עוד משנות השבעים של המאה ה-20. הסיבה להיווצרותם היא ירידת מפלס ים המלח, שמקורה בעיקר בסכר דגניה שמפחית באופן ניכר את כמות המים המגיעים לים המלח מנהר הירדן, אך גם בגידול ההתאיידות מאגן ים המלח, בעקבות פעילות מפעלי האשלג של ישראל ושל ירדן. נראה כי בתהליך זה מוחלפים מי תהום מלוחים במי תהום מלוחים פחות. הדבר גורם להמסת שכבות מלח תת-קרקעיות, ובעקבותיה – לקריסה פתאומית של פני הקרקע. מאחר שמתחת לכל צדו הישראלי של האגם ישנה שכבת מלח, סכנת הבולענים מורגשת בעיקר שם. בצד הירדני ישנה שכבת מלח רק באזור המפעלים, ולכן ישנם רק כחמישה בולענים בשטח ירדן.

הבולענים מסכנים בעיקר את העוברים בכביש העובר לאורך ים המלח (כביש 90), בקיבוץ עין גדי ובמלונות שנמצאים בחלק הדרומי של האגם.

נמשיך בדרכנו ונדבר קצת על נחלי מדבר יהודה החותרים פה לכיוון ים המלח  התופעה הבולטת ביותר בתבליט של מדבר יהודה הוא העירוץ הצפוף. השטח מנוקז ע"י מערכת נחלים וערוצים צפופה יותר מבכל חבל ארץ אחר בישראל. נשווה בין שני אגפי פרשת המים הארצית. בין קואורדינאטות הרוחב 150 בצפון ו-060 בדרום מצויים במדבר יהודה (האגף המזרחי של פרשת המים) 14 נחלים, שראשיתם בפרשת המים וסופם בבקעת הירדן או בבקעת ים המלח. נחלים אלו הם:

1) ואדי עוג'א 2) ואדי קלט 3) המוקליך 4) נחל קידרון 5) דרגה 6) חצצון 7) ערוגות 8) חבר 9) צאלים

 10) נחל רחף 11) נחל יעלים 12) נחל בוקק 13 )נחל זוהר 14) נחל חימר.

אם מחלקים את השטח במספר הנחלים המנקזים אותו, מקבלים מושג על צפיפות העירוץ. בממוצע כל נחל במדבר יהודה מנקז כ-180 קמ"ר . מרבית שטחו של מדבר יהודה בנוי סלעים קירטוניים. אלה הם סלעים דקי- גרגר, המורכבים משברי קונכיות של בעלי חיים זעירים. שתים מתכונות הקירטון חשובות בהתהוות העירוץ הצפוף:

1. כושר נמוך בהולכת מים: 2. עמידות נמוכה בפני הסחיפה.

כושרו הנמוך של הקירטון בהולכת מים גורם לכך שמי הגשמים – היורדים במדבר לעיתים רחוקות אך בעוצמה מרוכזת–אינם מחלחלים לעומק אלא זורמים על פני הסלע כ"נגר עולי". הזרימה העילית חורצת בקלות ערוצים רבים על פני מדרונות הקירטון, עקב העמידות הנמוכה של הסלע.

קניונים קיימים כמעט בכל הנחלים הגדולים של מדבר יהודה, בקטע שבו הם חוצים את מצוק ההעתקים. הקניונים מופיעים בצורת מדרגות, כאשר האפיק עובר משכבת סלע קשה לשכבה רכה יותר או להיפך. מצב כזה קיים בבירור בנחל דויד. הקטע העליון הוא ,הקניון היבש", מתחתיו הקטע של "המקורות" ו"מערת דודים", ומתחתיו הקטע התחתון שממערת השולמית והלאה. בין שתי מדרגות מפריד מפל: המפל "היבש" למעלה ומפל השולמית בקטע התחתון. בחלק מן הנחלים קיימים קטעים קניוניים גם ברמת המדבר. קטע כזה מצוי בנחל קלט, ליד עין קלט, ובנחל קידרון – ליד מנזר מר-סבא ובנחל מנחם. קניונים אלה נוצרו במקומות בהם חוצה הנחל קמר קטן בשכבות הסלע. בתחילה חתר הנחל בתוך מסלע קירטוני ויצר ערוץ רחב, אך עם ירידת פני ים המלח והתעמקות האפיק, הגיע הנחל לשכבות סלע קשה ונאלץ לחתור בתוכם לעומק. כל הנחלים ברמת המדבר הם נחלו אכזב, הניזונים ממי הגשמים בלבד. תכונתם האופיינית היא זרימה מוגבלת לפרקי זמן קצרים מיד לאחר רדת גשמים עזים. זרימה זו היא בעלת אופי שטפוני, המתבטא בפתאומיות ובעוצמה רבה. עוצמת הזרימה; מאפשרת הסעת גושי סלע כבדים.

אנו למדנו קצת על מדבר יהודה וכבר הגענו לנווה זוהר ,אגב כך עברנו את מצדה שאפשר לכתוב עליה כתבה שלמה ,והגענו לנווה זוהר .נווה זוהר הוא ישוב קהילתי השוכן לחופו הדרומי של ים המלח, בסמוך לאזור המלונות והנופש של עין בוקק. הישוב הקטן, אשר ייתכן כי רק מעטים שמעו על קיומו, והוא מחזיק ב"שיא עולמי" שאי אפשר לשבור אותו : נווה זוהר הוא נקודת הישוב הנמוכה ביותר עלי אדמות…

עברנו את נווה זוהר לאחר שהות קצרה לתצפית על הנוף ובריכות האידוי של מפעלי ים המלח ואנו ממשיכים לכיוון נאות הכיכר,בדרך אנו עוברים על פני מפעלי ים המלח .מפעלים אלו אשר מיצרים פוספטים כמו אשלגן ,מגנזיום,ברום ובעיקר לדרום מזרח אסיה היו שנים רבות בידי המדינה ,אך בשנות ה90 נמכר המשאב הלאומי הזה לידיים פרטיות,אשר מצד אחד אכן שיפר את כל נושא הרווחיות של המפעלים ומספק תעסוקה רבה לכל איזור הדרום (ל25 אלף משפחות בקירוב),אבל ותמיד יש אבל הם תורמים גדולים ליבוש ים המלח .

ואז הגענו לנאות  הכיכר הוא מושב בצפון הערבה ליד ים המלח השייך למועצה אזורית תמר. המושב החל דרכו בשנת 1970, על ידי מספר חלוצים שהקימו אותו. לאחר הצטרפות אנשים נוספים, הפך היישוב למושב שיתופי ולאחר מכן הפך למושב עובדים. שם היישוב לקוח מכך שהוא ממוקם בכיכר סדום, היכן שפעם התקיימו ערי הכיכר.

ראשוני המתיישבים הגיעו למקום בשנת 1959 והקימו חווה חקלאית. בשילוב עם החווה הוקמה חברת טיולי המדבר "נאות הכיכר" שהייתה הראשונה בתחום תיירות המדבר.

בחוות נאות הכיכר היו עדר בקר לבשר, מטעי תמרים, ירקות חורף ובריכות דגים. הטיולים והחקלאות היו משולבים והופעלו על ידי החלוצים. בישוב הוקמו חדרי-ארוח (צריפים) למטיילים. בתרומת יהודים מדרום אפריקה ומניו-זילנד הוקם עבור המתיישבים מבנה קבע אבל נמנע מהם להיכנס למבנה. בינתיים "פלשו" חיילי פלוגת נח"ל לחדרי הארוח והמתיישבים נדחקו לפינה. בגלל חוסר תמיכה של המוסדות המיישבים נאלצו המתיישבים הראשונים לעזוב בשנת 1968 ובמקומם הוקם במקום מושב מאז ועד היום.

הבסיס הצבאי במקום הועבר ב-1997. במקום נותרה אנדרטה לזכר החיילים שנספו באסון נאות הכיכר בדצמבר 1970 עת התמוטט סלע על חדר האוכל של הבסיס.

לאחר הפסקת צהרים  בפאטה מורגנה שהוא חאן אירוח נחמד ומשפחתי במקום  יצאנו  לעבר הר סדום שהוא גולת הכותרת של סיורנו,חזרנו חזרה על כביש 90  ולאחר כ 5 דקות נסיעה ראינו את הפניה להר סדום בן נחל פרצים בואכה  מישור עמיעז. במישור הזה נחתו במלחמת העצמאות מטוסים קלים עם אספקה לנצורי סדום. כיום אפשר לנסות להמריא שם במכונית משפחתית. מישור עמיעז, שמשתרע בין מצוק ההעתקים להר סדום, הוא שטוח לחלוטין. זוהי תמונה מרשימה: פלטה בהירה בוהקת, תחומה בין הרים. מסלול הטיול חולף במישור עמיעז, נמשך ברגל בנחל פרצים ומערת הקמח (המערה סגורה למטיילים כיום) ומעפיל להר המלח הגדול, הר סדום.  ההר צר, ארוך וישר מאד. אורכו כ-11 ק"מ ורוחבו המקסימאלי הוא 1.5 ק"מ. גובהו של הר סדום הוא כ-200-150 מ' מעל מפלס ים המלח, ופסגתו מתנשאת לשובה של 240 מ' מעל הים. ההר מהווה דְיאַפֵּר, כלומר פקק של מלח פלאסטי. ההר הוא תולדה של שתי תקופות קדומות:

לפני 15-3 מליון שנה – אגם מלוח, שארית של הים התיכון, אשר כיסה את א"י. באגם זה, אשר כבר הוזכר קודם לכן, נוצר משקע עמוק ביותר של מלח.

לפני כ-80,אלף שנה – תקופה גשומה ביותר (עידן הקרח באירופה, עידן הגשם במחוזותינו). לתוך הימה הסגורה והמלוחה מגיעים מי שיטפונות ומביאים סחף, אשר מצטבר מעל המלח.

הלחץ שמעיל המשקע החדש על המלח הופך את המלח לפלסטי. נוכח הלחץ המלח הפלסטי אינו יכול לשקוע נמוך יותר (מתחתיו שכבות קשות). הוא אינו יכול אף לברוח לצדדים, בגלל חומות ההעתק. על כן, כאשר הוא נתקל בחומות השבירה, הוא מטפס מעלה. ככל שהמלח עולה, הלחץ עליו פוחת והוא חוזר ונעשה מוצק. יחד עם זאת, השכבה המוצקה ממשיכה לעלות, כיוון ששכבת המלח שמתחתיה עדיין נלחצת ועדיין פלסטית. הר סדום צומח ועולה גם היום בקצב של שלושה מילימטרים בשנה. בצד המזרחי של ים המלח ישנו רכס נמוך, אשר נוצר על ידי המלח שנתקל בהרי מואב. על כן, רכס זה הוא בחזקת "אחיו התאום" של הר סדום. הדיאפר של הר סדום הוא ייחודי בעולם, כיוון שהמלח נשמר כהר על הקרקע. דיאפירים אחרים מצויים באזורי אקלים רטובים יותר, והמלח שעולה פשוט נשטף עם הגשמים. רק כאן ישנו הר מלח של ממש, אשר עובר תהליכי בליה גיאולוגיים.

פסגת הר סדום, מינוס 170 מטרים מתחת לפני הים בנקודה זו, הוא כנראה ההר הנמוך בעולם. אורכו 11 ק"מ, רוחבו 2 ק"מ והוא מורכב בעיקר ממלח. אפשר לטעום. בקרביים של ההר תוסס ערב רב של ארובות, מחילות ומערות בשלבים שונים של המסה והתמוטטות. ממזרח נשקפים גבעות החוואר, בריכות האידוי של ים המלח, קו הגבול (שעובר על הסוללה באמצע הבריכות), הבריכות של הירדנים ומפעלי ים המלח שלהם. מנגד הרי מואב ואדום (הרכס הדרומי יותר). הפסגות שלהם מגיעות ל-1,700  מטרים, ובחורף, כשבהר סדום נעים וחמים, הן עשויות להתכסות בשלג.
בין הרכסים, במיפתח בצורת האות V, זורם ואדי חסא, שנושא שם עברי קדום – נחל זרד ("והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה", דברים ב' פסוק י"ד). המים שם צלולים במיוחד. בדלתא של הנחל אפשר לראות שפע של גידולים חקלאיים

איך יורדים מכאן? אפשר ברגל, בשביל הדגים שמסומן בסימון שבילים שחור (11416). ההליכה קלה ונמשכת כשעה עד שמגיעים לכביש מס' 90 מול מחנה העבודה הנטוש של סדום.

בחלק התחתון נפגוש את הרכב שהובא למקום מבעוד מועד ומשם נעלה חזרה לירושלים.